<h1>ספר התרומות שער כ"ו חלק ד'</h1>
<h2>דף מב.</h2>
והיכא שרוצה הלוה לפרוע שטר שיש בו נאמנות וטען המלוה שנאבד ממנו, מה תקנתו שלא יהא יכול לתבעו בו פעם אחרת אם ימצא שטרו, דהא המניה כבתרי ותברא דעביד ליה בסהדי הא לא מהני ליה, דאי בעי איהו מכחיש להו. ומצינו לרב אלפסי ז"ל שכתב בתשובה [סימן ל"ב] דדוקא כי מסהדי דפרעיה הוא דלא מהני, דהויא ליה כהכחשה, דתרויהו בחדא מלתא דמסהדי והוא אכחיש להו מלוה דמהימן טפי מיניהו, אבל הודאה מילתא אחריתי היא ועליה דידיה קא מסהדי, והוה ליה כהזמנה, ומכי אמרי דאודי גביהו לא מצי למימר לא אמרית לכו מידי, ע"כ. וכן סברת ה"ר משה [מלוה פט"ו ה"ד] שכתב זה שהאמין המלוה כשני עדים מה תקנתו כשיפרע, יקרע השטר או יעיד המלוה על עצמו שבטל כל שטר שיש לו על פלני, או יעיד על עצמו שקבל חוב שיש לו אצל פלוני, ע"כ. ויש חולקים ובכללם הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל. והביא ראיה מדאמרינן בגמרא [שבועות מ"א ע"ב] ההוא דאמר ליה לחבריה לא תפרען אלא באפי דתאנו הלכאתא, אזל ופרעיה באפי אחריני ואיתניסו זוזי, אתא לקמיה דרב נחמן אמר אין קבילתינהו ואמינא להוו פקדון עד דמקיים תנאיה, ואמרו ליה כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי, מאי אמרת לקיומי תנאיה, זיל ואיתינהו, דהא אנא ורב ששת וכו'. למה לי למימר זיל ואיתינהו, אם איתה דאודיתא מילתא אחריתי היא ומהמני עלה, אפילו מאן דלא תאנו, דהא אודי האיך קמיהו בבי דינא דפריעא הוא, דהא אמרו ליה כיון דקא מודית דקבלתינהו מיניה, אלמא דהודה קמיהו ואפילו הכי בהודאה דידיה אינהו לא מהמני עליה, אלא לאו שמע מינה כי היכי דלפרעון פסלינהו לכולהו סהדי עד דהוי באפי דתנו הלכאתא, לענין הודאה נמי בעינן תרי דתאנו הלכאתא, ומשום הכי מאי דאודי קמיה דרב נחמן לחודיה לא אהני ליה ולא הויא הודאה, דהודאה ופרעון כי הדדי נינהו. ובדין הוא דלימא ליה זיל אודי ליה נמי באפי רב ששת כי היכי דאודי באנפי, אלא לפרסומי מילי דפרענא אמר ליה זיל איתינהו, ע"כ. והר"א בר"ד ז"ל תפס על ראיתו ואמר דהא מילתא לאו כלום היא, דלאו חליצה הוא דבעינן פרסומי מילתא, אלא הכי קאמר ליה מאי אמרת לקיומיה תנאי זיל איתינהו וכו'. כלומר ואי לא מצית לאיתוינהו לא מיפייסת עד דמקיים תנאיה, לדידך הוא דאפסידו ולא מצית למתבעיה מידי. ולענין שאלתא לא דמיא ההיא מילתא לההוא מעשה דרב נחמן, דהאי כיון דאמר ליה לא תפרען אלא באפי דתאנו הלכאתא, אי לאו דאודי כולי עלמא הוו פסלי גביה לגופה דפרעון, ואי הדר האי גברא וכפר ביה בדרב נחמן ולחד דעלמא דהוה גביה מצי כפר, אבל במאן דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כבתרי כל אימת דאמרת לא פרענא, הכי אמר ליה אי אמרי תרי פרעתי ואת מכחשת להו ותימר לא נפרעתי תהא אתה נאמן. ובפרעון הוא דמצי מכחיש להו, אבל בהודאה דנפשיה לא, דאיהו נאמן יותר ממאה עדים, ועל הודאה דנפשיה לא הימניה טפי מסהדי, ע"כ. וכתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא היכא דאמר ליה מהימנת עלי כבתרי כל אימת דאמרת לא פריענא, אע"ג דאתו בתרי ואמרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נפרעתי נאמן, דהא המניה כל אימת דאמרת לא אתפרעית והא אמר הכי. אבל מאן דאמר לא תפרען אלא באפי מאן דתנו הלכתא או באפי פלני ופלני ואתו סהדי ואמרי דאודי ליה קמיהו נאמנים, שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון, והואיל דמשום תנאו פסולים אין לך בו אלא מה שהתנו עליו. ועוד שיד בעל השטר על התחתונה. ואם תאמר אם כן מה הועילו בתקנתו שהוא חושש לעדי שקר ולפיכך פסלן, והרי נאמנין עליו לומר שהודה לו. ולטעמיך וכי אינן יכולין להעיד עליו שלוה ממנו או שמכר לו את השדה, אלא שאין לך בו אלא תנאו בלבד, והרי הועיל לפסלם לפרעון דשכיח ליה ולא העלה דבר אחר על דעתו, שאין עדים מצויין להעידו אלא בפרעון, ע"כ. והמדקדקים עושים שובר על שטר שיש בו נאמנות מכתיבת ידו של מלוה, ותו ליכא למיחש למידי. ומסתברא נמי דאי אסהידו עליה תרי סהדי דמחליה מלוה לשטריה ללווה, אע"ג דאית ביה נאמנות מהמנינן להו, דמחילה מילתא אחריתי היא.
